A Satsang (from Sanskrit – true company) In Hebrew

נתבקשתי לכתוב בעברית על יוצר ישראלי שלמרבה הצער כמעט ואיננו מוכר במחוזות מדינתנו הקטנטונת. מדובר על אמן רב-תחומי המתגורר באחד מן היישובים המרוחקים בפריפריה החברתית והתרבותית בישראל, והיוצר בסתר חדרו מזה כמה עשורים ולא שש לתאר את דמותו הארצית. לכן, פרטים ביוגרפיים כמעט ואין, הואיל וכאמור מדובר על אדם הקנאי לפרטיותו. על כן, ללא גינונים מיותרים, הבה נעבור ישירות להתרשמות מגוף היצירה ונחווה אותה במישרין.

היוצר המסתורי הזה התחיל את הקריירה שלו כ’כנפי מלאך’, פרסם למעלה מ-183 אלבומים בבאנדקאמפ, הגיע לרוויה מסוימת מהמוסיקה, וכעת מפרסם את הפרויקטים הרב-ממדיים שלו באתרו האישי – “Art Mutation. משמעות השם ‘מוטציה של אמנות’, משקפת את החזון הניצי והשאיפה הכנה של היוצר כי אמנות תעבור תהליכי התמרה לשם העשרת והעצמת היסודות הרוחניים שבה וביטויים התוך-נפשי, כמו גם תהפוך לכוח חלוץ במסעות חקר תודעתיים (במקום להיות בידור להמונים). מדובר על אוטודידקט אשר במהלך חייו פיתח בכוחות עצמו את רזי הטכניקות השונות אשר בהן הוא משתמש על מנת להגשים את החזיונות המנטאליים שלו בתפארה. כל מכלול היצירה הזה מלווה בספר לא שגרתי שכתב על מסעותיו ואשר שזור בהומור צבעוני ומואר להחריד – כמעין סאטירה פורצת גבולות וחדה כתער על חיינו האנושיים והמאבק הרוחני שלנו ליצוק משמעות ותוכן למעשינו. כל זאת, בשפה האנגלית העשירה של היוצר, ותוך שימוש מושכל בפואטיקה מקורית המרכיבה את עולמו הפנימי – באופן שמעולם לא נתקלתי בדומה לו. הוא החל ליצור אמנות בגיל צעיר מאוד ומאז לא הפסיק לברוא מעולם, אם כי עבר כמה וכמה גלגולים בדרך. ראשית, אי שם בתחילת שנות התשעים העליזות, היה מחלוצי המוסיקה האלקטרונית בארץ והמשיך כאמן עצמאי אשר משלב בווירטואוזיות בין אמביאנט בסגנונו המיוחד שזכה להכרה ולתהודה ברחבי העולם ואימפרוביזציה אוונגרדית אקלקטית – בדגש על סולו פסנתר. בהיותו מיודד עם בד הציור כמי שיוצר את עטיפות האלבומים שלו בעצמו, הגיע במרוצת הזמן ליצירת עטיפות המהוות שמאניזם חזותי-רוחני שמעורר את התודעה לטריפים מופלאים ומעוררי השראה והמשמש כר פורה לעבודה רוחנית והילינג תת-הכרתי. שנים של יצירה הולידו את הסגנון הייחודי המזוהה עמו – “פסיכו-מאגיה” או “קליידו-מאגיה”. שערו בנפשכם כי גוף היצירה שלו מונה אלפי יצירות, ובל נשכח כי מדובר באמן פעיל הממשיך ליצור מדי יום ביומו, טרם נס ליחו וממש לא נסתם הגולל על מעבדת ההשראה התוך-נפשית שלו. בחדר החושך שלו, היוצר משחיז את תודעתו ללא רחם, כתליין במרתף עינויים מימי הביניים. יצירותיו הרבגוניות הן מראה עבורנו, בני האדם – למה שהפכנו להיות ולמה שיכולנו להיות. סגנונו מתואר באופן המדויק ביותר כ”אימה רוחנית” והוא נוסך אור על תחושת העליונות המדומה שלנו אשר הינה תולדה מן האגו המנופח והפומפוזי – של כל אחד ואחת מאיתנו וכמקשה חברתית אחת גלובלית. אילו הייתי יכול לתאר בכתב כיצד הסגנון הזה נראה הלכה למעשה, הייתי כנראה מדמה אותו למקבילה החזותית של הדת’ או הבלאק מטאל וסגנונות דומים (כמו funeral doom). למעשה, היוצר אף מתייחס לסגנונו בהומור בשם Funeral Doom Laughter.

ההתבוננות והאי-סדירות הן נשקיו של יוצר ותיק זה, כדרכים להתחכם עם עולם התודעה שנוצר בצורה בלתי נשלטת על ידי הגירויים שאופפים אותנו כערפל. הן בהתבוננות המדטטיבית, הנך רואה את ההווה בצורה הבהירה ביותר. זהו הדין גם כאשר אתה מהלך בין הבריות, רואה ובלתי נראה, שכן, על אף שרואים את דמותך, טרם רואים את מפעל המחשבות והדימויים שבתוכך. באופן זה, אתה מסתכל, ללא פרשנות וביקורת, נותן למחשבות להתערבב במערבולת אינסופית שיוצרת רעש לבן, ובכך אתה פנוי להמשיך להתבונן מבלי לשפוט שום דבר, להיות ניטרלי ושליו כמו קנה-סוף ברוח. כך, בהשראה מסחררת של תוהו ובוהו, האמן מדמה את פעולת המחשבות שמתרחשת בתהליך ההתבוננות – אך ללא התבוננות חיצונית – אלא זו הפנימית. זוהי, לשיפוטי, דרכו להתבונן במערבולת המחשבות הזמינות, שצבר ביושר בכל מסעותיו – ומהן הוא שולף ביעף מילות מפתח ומחברן לידי משפטים רעועים בספרו, שמרוב שבריריותם, אף רוח סערה לא יכולה לפרקם, וזהו לפיכך יתרונם הגדול ביותר. כאשר אנו קוראים את אותן המילים ומתבוננים בו-בזמן ביצירות החזותיות המרהיבות, ומקשיבים לצלילים שמעיפים את התודעה למרחקים – הרי שבכל פעם מחדש, אנו מגלים עולמות חדשים, שאין בהם מן החזרתיות שבאמנות הקלאסית – שם הכול מצופה כי החוקיות נשמרת ומוגבלת, ועל כן, שם לעולם אין הגיבור שלנו מתבונן.

בואו נחזור אחורה בזמן על מנת להבין כיצד התהווה סיפור חייו של האמן. לפני שנים רבות, עת היה חייל, התערה קמעה במקומות כמו “המעבדה”, “הדיוואן” ו”אוגנדה” בירושלים – אולם במהרה הגיע לתובנה כי זוהי איננה הבמה הנכונה והמתאימה עבור הגשמת חזונו. בתקופה מעצבת זו, התנסה בחוויות רבות, בהן עבודת רחוב בזירות האפלות בישראל, שוטטות לילית ועוד כהנה וכהנה חוויות אליהן נמשך על מנת לגעת ברבדים רבים ככל האפשר בנפשו – בשביל לעוררם לכדי פריחה. במילותיו – “תמיד האמנתי כי היצירה האותנטית מתגבשת תוך כדי פעילות בעולם – ולא מתוך התבודדות קמאית מחוצה לו, אלא אם מדובר בהתבודדות קצובה בזמן. חובה עלינו כיוצרים, להרחיב את טווח הקליטה של התודעה – לעשות גם וגם וגם – ולא לצמצם את האופקים לכדי מוניזם קודר ומשעמם. לכן, כעיקרון, אני נגד התבודדות יחידנית במערה”. ואכן, ללא שמץ של גוזמה, מדובר כאן על אמן שהינו בעל אופקים רחבים במיוחד, אינטלקטואל במובן הישן-נושן של המילה, ועם זאת, בנשימה אחת, כזה שלא מתהדר בנוצותיו ואני בטוח כי ירגיש לא בנוח עם השבחים שאני מרעיף עליו כאן. הוא אף ביישן באופיו ומתחמק על פי רוב משיחות אקראיות משום רצונו להישאר נחבא אל הכלים. באם תפגשו אותו במקום עבודתו – לא תוכלו לנחש לעולם מה מסתתר מאחורי החזות המחויכת. הוא יודע היטב מה אגו עושה לתודעה וכיצד הוא משמיד כל חלקה טובה בה. וכך, בעיר מגוריו הישנונית, הוא חולף ופוסע על פני הבריות כרוח רפאים – נים ולא נים – כשאין איש אשר משער או מעלה בדמיונו מה האדם הזה עושה בד’ אמות חדרו. ברוח הזמן, הוא משתמש בחוד החנית של הטכנולוגיה, רוב-רובה לא מוכרת לקהל הרחב, על מנת לשעוט אל עבר נופי חלום תוך-נפשיים חדשים, שטרם נחלמו או נחקרו על ידי תודעות אנושיות. ישראל, לדבריו, משעממת אותו למדי מבחינת אמנות, הן בשל הפוליטיזציה של האמנות המקומית, והן בשל העובדה כי למצער, לא נזרעו כאן שורשים תרבותיים ראויים לשמם. דהיינו, אין בעיניו מספיק מאסטרים אותנטיים (ורב-תחומיים – כלומר כאלה אשר אינם מוגבלים לאפיק יצירה בודד), שהיצירה בכללותה, היא לא רק לחם חוקם, אלא גם ובעיקר דרך חייהם הרוחנית, בענווה וברוחב לב כלפי הזולת וכלפי צעירים המחפשים דמות להזדהות עמה ועם ערכיה.

דווקא על רקע דברים נוקבים אלה, הרי שבעיניי, היצירה שלו-עצמו, מהווה דוגמה יפהפייה לקונספט שפיתח בשנים האחרונות – “אמנות של הנהגה רוחנית”. בהקשר זה, הנהגה רוחנית הינה יכולת פנימית לראות את העולם ולפעול בהתאם לשינויים ולתמורות, בהתאם ליכולות אותן פיתחנו ברבות השנים. שהרי, הבסיס שאנו מפתחים בהיותנו ילדים ובני-נוער – משמש אותנו כאבני בניין לפיתוח אישיותנו בשלבים מאוחרים יותר של חיינו. זו היכולת לגעת בכל מה שיש בו אנרגיה של חיים, אך היכולת לבחור מתי, עם מה ועם מי לדעת לגעת ולא לגעת בה בעת ובעונה אחת. מנהיג טוב (קרי מנהיג אמת – בניגוד גמור לגורו) לא מצהיר על עצמו שהינו מנהיג, מה גם שהוא צנוע מבטן אמו ולא חי באגו-טריפ מתמשך. ברור, אם כך, שאגואיזם מהווה חולשה מתוך חוסר אמונה בעצמיות, ושמנהיג מבטן ומלידה לא זקוק לכך. ואכן, אלה הן מילים כדורבנות; חזיתי במו עיניי כיצד יוצר זה מיישם זאת באתר האינטרנט שלו, בהיותו כתובת לצעירים ולמחפשי-דרך בעולם האמנות. כל זאת, בצניעות וללא משוא פנים, עונה לכל אחד ואחת בנדיבות ומתוך אהבת חינם כנה. עבור עשייה זו, זכה בחיבה בתואר “מאסטר” שבו משתמש בהרבה אירוניה עצמית וללא שמץ של גינונים המאפיינים גורואים – אשר אותם הוא לא מחבב כלשונו, ולדבריו, זוהי לא דרכו ולעולם לא תהיה דרכו (ובל נשכח כי מדובר באדם שחקר את התחום הזה לאורכו ולרוחבו, לרבות מתן סיוע לנפגעי כתות וכד’). לא זו בלבד, אלא שבעיניו, הצרכן הוא יוצר שניוני, שחשיבותו איננה פוחתת מזו של היוצר הראשוני, כיוון שבכל התבוננות והאזנה מחודשת, הצופה מסדר מחדש את הסימבוליזם של היצירה בתודעתו, ולמעשה, כמו אלכימאי, יוצר אותה מבראשית.

מכאן נובע, כי בגוף היצירה של האמנות הייחודית הזו, תוכלו למצוא את הנשגב והמרגש ביותר, לצד הדמדומים המלחשים בין החיות למוות; רעש צורני משלהב שבינותיו ישנן צורות אינסופיות שכל אחד מזהה אחרת על פי ניסיון חייו וראות-עיניו; המקום בו הדמיון ודמדומי התודעה משתלבים ובאים לידי ביטוי בממד אינסופי וקסום. ביטוי הגלקסיות התת-הכרתיות הללו בכל אחד הוא מרתק ומאפשר שיח מטאפיזי נדיר – שכמוהו כיצירה מחדש בכל צפייה. הזמן ככלי הפחד והשררה לא מוריד מן הנס של היצירה הזו. זהו ריבוי פנים שנושם את אור הנגוהות של האינסוף, ויאפשר לדידי אורך חיים אינסופי למפעל חייו. הייתי אולי מגדיר את האמנות הזו כהולוגרפית, כאשר כל יצירה היא הולוגרמה אשר עומדת בפני עצמה. בכל יצירה שאני יוצר, מספר הגיבור שלנו בהתרגשות, אני מבקש לברוא את אופן הביטוי היצירתי שלי מחדש. ואכן – את האמנות המתעתעת שלו קשה להגדיר במושגים הרגילים המוכרים לנו. היא מבוססת על תשוקתו הכבירה של היוצר לחקור את מעמקי התודעה המסתעפת – כמו נפילה לתוך מאורת הארנב בספר ‘אליס בארץ הפלאות’. הוא קורא לכך “רב-תדר”. היצירות מתאפיינות באלתורים צורניים וויזואליים מורכבים מאוד – נדמה כי היוצר מצליח לגעת בכל הורידים והנימים החשופים שבתודעה האנושית ולהפעילם לכדי מחזה מרהיב ובעיקר מעורר-חלימה וחשיבה. למרות היותן מורכבות ומסועפות כמו מבוך בלתי-נגמר, כל היצירות מתאפיינות בזרימה טבעית המהווה מצלול מוסיקלי אשר מוסיף נופך מיוחד לביטוי רעיונותיו. זוהי אכן אימה אבל לא בהכרח במובן המצופה או המוכר. היצירות הללו מאתגרות את הדמיון ומפתחות אותו, מחכימות בתהליך הסימביוטי הזה את המתבונן בהן בכנות ומתוך כוונה לטבול בעושרן.

לב-לבה של הקונספטואליזציה העשירה והרחבה שהיוצר פיתח נושק לרעיון המהפכני שלו, לפיו התודעה מסוגלת “למדוט” ולחוות “טריפ” (מסע רוחני תוך-נפשי ותת-הכרתי) מבלי לצרוך חומרים המזוהים כמשני-תודעה. הווי אומר, על ידי התעמקות בחוויה הפסיכודלית שהיוצר מציע – בפרט באנימציות שהוא מפרסם ואשר מגלמות את החזון הפסיכואקטיבי שלו – ניתן להגיע לאותו חלק בתודעה שעל פי רוב איננו נגיש במצב ‘נורמטיבי’. כך, במקום לבלוע הלוצינוגנים (מעוררי הזיות) ואנתאוגנים (אנתיאוגני = “מחולל האלוהות בפנים”) – ניתן פשוט לחוות במישרין את האמנות של היוצר, כאשר המילה “לחוות” היא המוקד. החוויה כאן היא כאמור פעילה ולא סבילה – המגמה היא של אחדות עם היצירה ולא נפרדות ממנה, כפי שבדרך כלל קורה כאשר אנו ניצבים אל מול יצירת אמנות במוזיאון או נמצאים בקונצרט. היוצר דוגל בבניין מחדש של ערכי הליבה והיסוד של התרבות, שינוי המגמות שמשלו בכיפה עד ימינו. לדידו, יש לומר שלום ולהתראות למאסטרים של העבר ולנכסי צאן הברזל (בלשון סגי נהור) שעליהם הציוויליזציה שלנו התבססה בעיוורון. עלינו לקעקע מחדש את הערכים החשובים לנו בלבבות של ההמונים ובתודעתם – מתוך התבססות על מושגים שונים של ‘תרבות ואמנות’ מאלו המוכרים לנו כיום. הפסיכודליה היא כלי מרכזי בחזונו של היוצר, והוא רואה בה אבן בניין אשר תשנה תפיסות יסודיות שלנו על עולם הטבע, אודות המערכות המרכיבות אותו ברמת המאקרו ואותנו ברמת המיקרו (כמו גם של בעלי חיים ואורגניזמים אחרים – שחשיבותם לתפיסתו איננה פחותה כלל ועיקר משלנו). ובכלל, ללא משוא פנים, היוצר דוגל בג’יהאד פנימי ללא חת – כדרכם של המיסטיקנים הסופים. כלומר, הכחדה של תחושת העליונות המדומה שלנו, בראש ובראשונה, ולאחריה טיפול שורש לאגו, המניע את יצר הכיבוש האנושי, אשר עשוי להיות חיובי כאשר מדובר בתשוקה לתרום לזולת ולכדור הארץ, אך מאידך, עשוי להיות הרסני כאשר מדובר בכיבוש אלים ובביטוי המאוויים הקמאיים של הנפש האנושית.

בשיחה הארוכה עמו, שארכה כארבע שעות, היוצר לא אחת חזר על כך שאיננו יודע האם קיימת מערכת אלוהות, אך לבטח הינו יודע כי הרוע קיים, וקיימת גם האפלה בלבנו, אשר מסתתרת ומחכה לשעת כושר לנתק את תודעת האדם ממקורות ההזנה החיוביים שלה. כאשר זה קורה – אזי מגיחה לעולם מפלצת נוספת. משום שנחשף לרוע של האדם ולצדדים האפלים באישיותו ובהתנהלותו – הוא ספק ציניקן, ספק רומנטיקן מהזן האירופי הנכחד ואולי ניתן לומר כי גם ניהיליסט שובב במידת-מה – אולם מבקש ממני להדגיש כי איננו מתחייב להגדרות הללו, משום שבניגוד למיזונתרופיה שהיא גרסת הקצה של השילוש הקדוש הנ”ל, הוא דווקא סבור שמיזונתרופיה היא חולשה אנושית ומתהווה כאשר אידיאליזם נסדק עד דק והופך למשטמה חסרת מעצורים. לדבריו, זה מעציב אותו לראות אנשים שמגדירים את עצמם באופן הזה, מכיוון שאין זה נכון – אדם חזק צריך להילחם למען השגת הטוב וביטויו במעשים ולא להיכנע לבריונים ולפסיכופתים.

אם כן, פה ושם, בין השיטין, אולי תשימו לב להשפעות רוחניות של המאסטרים שהוא מעריך ואשר סללו מבחינתו את הדרך – למשל היוצר הפרואני פבלו אמרינגו אשר צייר ברוב הוד את חזיונות האיווסקה שלו, ומאידך גיסא, השפעות של כמה יוצרים רוסיים שהוא מעריך מבחינת אופן הביטוי היצירתי והאמת הרוחנית המשתקפת ממפעל חייהם – למשל ארנסט נאיזבסטני, מיכאיל שמיאקין ופאבל פילונוב. במקומות אחרים, ניתן למצוא אלמנטים המזכירים במידת-מה את אמנות האאוטסיידרים (“ארט ברוט”) על כל הקשת הרעיונית וההבעתית שלה (למשל בעבודותיהם של הנרי דרג’ר ואדולף וולפי). למעשה, אם חושבים על זה, גם היוצר שלפנינו הוא אאוטסיידר מכל היבט עליו ניתן את הדעת – לא למד מעולם אמנות באקדמיה, חסר רקע טכני, ולמעשה, אף לא רואה את עצמו כצייר או כמשורר. לדבריו, הוא משתמש באמצעי הביטוי הזמינים הללו בצורה חופשית, חסרת היענות לכללים ולתכתיבים, על מנת לבטא את עולמו הרוחני. יחד עם זאת, לדבריו, אולי לא יהיה הכי נכון ומדויק למקם אותו על הציר הזה הואיל והשכלתו (האמנותית לצורך העניין) רחבה מדי מכדי שניתן יהיה לקרוא לו בכנות “אמן נאיבי”. באוספיו הרבים, מצאתי לא רק חומרים נדירים מאין כמוהם אודות אמנות אוונגרדיסטית , אלא גם נחשפתי לסרטים שלא שיערתי לעצמי כי קיימים. דווקא אימה לא מצאתי באוסף סרטיו ופריטי הקריאה שלו. הוא צחק וסיפר כי בילדותו ובנעוריו הוא נחשף בהרחבה לחומרים הללו – קרא את אדגר אלן פו, הווארד פיליפס לאבקרפט וקלאסיקנים אחרים של הז’אנר, וכן צפה באינספור סרטי אימה במהלך חייו. אולם, בה בעת, לדבריו ישנו חוט מקשר בין סיפורי האימה וסרטי האימה – והוא היותם קלישאתיים, על פי רוב. לפיכך, כיום, ממרומי גילו, עניינו נתון לאמנות שיש בה אמירה רוחנית ולאו דווקא אסטית. אם להקביל זאת למשנתו של סֶרְן קִירְקֶגוֹר – הרי שהוא עבר חיש-מהר מן המעגל האסתטי לזה האתי, וכיום פועל בעיקר במעגל הדתי.

למיטב הבנתי, הוא רואה בעצמו מעל הכול איש-רוח (אם כי עליי לציין כי לא אהב את השימוש שלי בצירוף הזה כיוון שהוא מאוס בעיניו). אם כך, אולי, במילים אחרות, מדובר בהוגה דעות לא שגרתי, פסיכודלי אך לא במובן הצבעוני אלא במובן חמור-הסבר, חולם וחוזה פר אקסלנס, אדם אשר משתמש בנדיבות במתת שקיבל – לבטא עומקים רוחניים – על מנת להפיץ השראה נקייה מאינטרסים כלכליים או אחרים, וכן לעורר את התודעה של עצמו ושל אחרים לרבדים הנשגבים באמת מבחינת הפוטנציאל האנושי שלנו. עוד הוא מוסיף כי איננו מרוויח את לחמו באמצעות האמנות, ואין זה הכיוון כל-עיקר, לכן איננו רואה את עצמו כאמן מקצועי ומעולם לא חיפש להיות אחד כזה. האמנות – כמכלול – היא עבורו אמצעי בלבד ובשום אופן לא המטרה. ברבות השנים, פיתח שיטות מיוחדות ומקוריות על מנת לפצות על היעדר המומחיות הטכנית לכאורה – זאת באמצעות המחשב ועל-ידי שימוש בשיטות שהייתי מרחיק לכת וקורא להן מהפכניות (למשל שימוש נרחב בבינה מלאכותית). לדעתו, האמנות עוברת שינויים אדירים בתקופתנו, ולא רחוק היום שבו המחשב יהיה היוצר והמבצע אשר מוציא מן הכוח אל הפועל. כדוגמא, הוא מביא את Iamus שהינו מחשב-על הנמצא באוניברסיטת מלאגה וכותב עצמאית תווים של מוסיקה קאלסית. לפני שנים אחדות, אף יצא לאור אלבום של יצירות פרי-עטו של המחשב אשר נוגנו על-ידי נגנים קלאסיים מקצועיים. התוצאה הייתה לא אחידה אך זהו כיוון מעניין שמתפתח טיפין-טיפין, וככזה, כדאי לשים אליו לב. זה בוודאי השפיע והיווה רוח גבית עבורו – אם כי בחדרו הצנוע – לטעמי הוא לקח את החזון הזה קדימה; רחוק פי כמה עשרות מונים. בהקשר זה, הוא מספר בתשוקה ובחיוך ממזרי כיצד הוא נהנה לשמוע את יצירתו וראיונותיו של סרגיי קורוחין – אמן רוסי שפעל לפני כשלושים שנה וביטא באופן מוחצן את הצורך בשינוי טוטאלי של האמנות והפיכתה לכוח חלוץ במחקר ובפרקטיקה לשם שינוי תודעתם של צרכני האמנות, תחת שתהווה אמצעי לבידור המונים. לדבריו, הגיע הזמן להניח בצד את אמני המוזיאונים, את מוצרט, התזמורות,  אמני הפופ והרוק ובעצם את כל השמות בפנתיאון – ולפנות לאפיקים שטרם נחקרו, גם אם זה אומר לגרום לחוכא ואיטלולא ולשנות מן היסוד את התפיסה שלנו לגבי מהי אמנות. הוא גורס הגיע סוף-כל-סוף הזמן לפנות לאפיקים עתידניים מעין אלו, ואפילו למחוזות טרנסהומניסטיים, כגון מקצת הטכניקות שהוא פיתח. יחד עם זאת, היוצר גם הודה בפניי כי הוא מפחד מן העתיד כי הוא רואה כי ההסתמכות של בני אדם על טכנולוגיה דרדרה את המשכל שלהם לפי-התהום (למשל – הפרעות קשב וריכוז למכביר, היעדר יכולת לנהל אינטרקציה אנושית כיאות, עצלנות, חוסר יוזמה והיעדר מחשבה יצירתית מקורית), אולם בד בבד, עבורו, בצורה אינדיבידואליסטית ואגואיסטית, מדובר בברכה רבה, כיוון שכל פיתוח כזה מאפשר לו מרחב פעולה רב יותר בזכות האמצעים המתקדמים שהוא רוכש ומיישם. כאן מצאתי סתירה מרתקת בין אדם קונסרבטיבי למראית עין, יש אף שיאמרו – אפרפר ולא מספיק צבעוני, לבין מישהו שהיה בחזית הטכנולוגיה מראשית ימיה, מכיר אותה על-בוריה ועושה בה שימוש מקורי ויצירתי מאוד, פעמים רבות, הרבה מעבר למה שתוכנן עבור אותו כלי מלכתחילה.

במקרה הפרטי של היוצר שלפנינו, הוא מעורב בתהליך היצירה מראשיתה ועד אחרית – מזין ומוזן כאחד בתהליך הבריאה המהווה שדה של אימפרוביזציה טהורה. מדובר על שילוב מרתק בין האדם למכונה, כאשר באמצעות כך, מצא דרך מקורית להביא לידי הגשמה את חזונו הרוחני-אמנותי. לפיכך, בעיניי, מאפיין מובהק בגוף יצירה מרשים זה, הוא היותה של היצירה חד-פעמית ובלתי ניתנת לשחזור. צפיתי בו עובד במעבדתו – ואכן מדובר בחיזיון תעתועים מרהיב ומרתק – ידיו נעות על המקלדת כבריקוד חושני, וככלל, אוסיף ואומר כי מדובר באדם שבילה אינספור שעות בודדות מול המחשב על מנת להביא לידי שלמות ואינסופיות את הטכניקות שפיתח, שלקרוא להן אלגוריתמיות או מלאכותיות יהא חטא בלתי נסלח – נכון יותר לקרוא להן ריתמיות שכן לעבודתו מקצב ומצלול ממש מן החלל החיצון. למעשה, בהינתן משוואה שבה הזמן הוא בלתי מוגבל – היוצר יכול ליצור באופן בלתי מוגבל, אינסופי, כאשר הוא מכפיף את ההשראה לצרכיו – ואיננו עבד להשראה כיוצרים אחרים. הוא מחייך למשמע תובנה זו וגורס כי לקח לו 30 שנים של בדידות תהומית במובן המטפיזי של המילה על מנת להגיע הלום. הוא גורס כי שנים רבות, אף אחד לא האמין בו ובמעשיו בסתר חדרו, ורק בשנים האחרונות, הוא זוכה לעדנה מסוימת, כאשר אנשים מעברו מתחילים לעכל את גודלו ורצינותו של מפעל חייו.למשל, באנימציות המהממות (תרתי משמע) שהוא יוצר – יש שימוש באלפי (!) יצירות מקוריות עבור הפקת סרטון אחד בודד. היוצר מוסיף בהקשר זה כי כאשר נגיע, וזה יקרה מתישהו, לקו הגמר, שממנו אין חזרה וממנו מעולם אף נפש לא חזרה – האנימציות הללו הן המתאימות ביותר לתיאור אזור הדמדומים בו נבקר. לדבריו, הוא ראה את האנימציות הללו בחלומותיו אינספור פעמים. ממש כך, לדבריו, הוא מדמיין את המעבר בין מצב תודעה חי למצב תודעה אחר… מסתורי… בלתי מובן ובלתי ידוע… או לחילופין, מוסיף בהומור, כאשר האנושות לא תהיה כאן עוד, נניח בעוד 1000 שנים, לא ישאר למעשה דבר… זולת אולי ערוץ טלוויזיה בודד באפיק מקרי, רנדומלי, אשר בו יוקרנו בלופ הסרטונים שלו… זכר לפרויקט להתמרת התודעה שלא יצא לפועל, מעשה ידיו של קוסם התודעה, ART MUTANT.

אם כן, מה שמצא חן בעיניי במפגש הזה, הם לא רק האיכות וההקפדה הרבה על הפרטים הקטנים – אלא בראש ובראשונה התשוקה הכבירה (שמעולם לא נתקלתי בדומה לה – הייתי משווה אותה לתשוקה של סך כל הגברים בעולם כלפי נשים יפות) ליצירה ולמציאת אופני ביטוי חדשניים, שטרם נראו ונשמעו כמותם באמנות. בחלומותיו, הגיבור מספר כי הוא יושב בלאט עם כוס תה מהולה בנענע באיזשהו כפר מרוחק בסוף העולם, יוצר באהבה וללא לאות, וחולם את החיים בכל פעם מחדש, משל היו בדיה אבסטרקטית. הוא ממשיך וצוחק – “אני בכלל דרוויש בלשד-עצמותיי ומעדיף הייתי לחיות חסר-כל מלבד דמיוני וכלי היצירה שלי, באנונימיות הלב והרוח, אינטלקטואל פרא על-תרבותי, כי הרי התרבות כמוה כתרבית של חיידקים המזינה את המוח ברעל קונפורמיסטי. תחשוב על זה; תהרהר על כל נהנתני-הרוח שלנו בישראל ובתבל רבתי בראייה כללית. כמה הם אוהבים את עצמם, מחפשים תשומת-לב, רעבים להצלחה בכל מחיר (גם של הזנייה עצמית), לפרסום ולפרסים, להכרה חובקת-כל… אני לא צריך את כל זה, הגעתי למקום אחר, מרוחק מכל אלה, עצמאי ובלתי-תלוי לחלוטין, אינני זקוק לביקורת ולדברי חנופה, בי-נשבעתי, יקירי… עבורי העבודה העצמית היא מרכז העולם”. בעיניו, ככל שאדם מצליח יותר, אזישומה עליו לעבור התמרה ולהפוך לעניו יותר. כל משוואה אחרת פסולה ומשקפת את היעדר האותנטיות והרוחניות האינהרנטית של אותו אדם יוצר.

לסיכום, יותר מכל, מפעל איתנים זה משול בעיניי לשירה אינטימית באופן מרחיק לכת. מהתרשמותי הבלתי-אמצעית, מדובר באמן טוטאלי ואיש אשכולות רגיש באופן ובעומק שכמעט ולא מוכר כיום, כזה המתרחק מאור הזרקורים ומהבוהמה, והחי את יצירתו בכל צעד ושעל ובכל רגע נתון, ורואה בה ללא צל של ספק את האור הגנוז בחייו. זהו אדם שיודע להעביר כל פיסת ראות, דרך כל חלקיק של נוירונים קוגניטיביים של רקמות חייו הפיסיות, ולמעשה לעשות אלכימיה – מגירוי מופשט אל הרגש, אל תחושות הלב הרוטט והפועם, ואל התוצר הסופי שהוא שילוב בין חומר לאנטי-חומר. לפנינו בבירור אדם שהפך כל גרגיר וכל סלע על מנת למצוא עוד ועוד רגעים שיהפכו לרשמיו – בתשוקה אינסופית, בלהט הרגע, בטירוף קמאי, ובקנאות חסרת פשרות וגבולות. ואכן, רוח של חוסר פשרנות נודפת ממפעל חייו – כל תהייה, רומנטית או כזו הנובעת מתהומות המחשכים או ההארה – מצוינת ונחגגת פה ללא לאות, בלי ניסיון להסתיר שום דבר. היופי, אם כך, טמון בראש ובראשונה באותנטיות הצלולה של היוצר אשר גם כתב ספר באורך מלא (מעל 20,000 מילים!) אשר ניתן למצוא במלואו באתר – והמסכם באופן שמהמם את החושים את חייו הרוחניים והיצירתיים שהקשר ביניהם הוא אינהרנטי ולכן בל-יינתק. אין שום נימת ריצוי בתהליך עבודתו – מלבד ריצוי עצמי גרידא. אין ספק כי גוף היצירה הזה הוא אישי לחלוטין, הנעשה בבדידות ובגלות ארצית שהעולם הכתיב ליוצר על מנת שיגשים את עצמו. הגשמה זו, לעניות דעתי, היא בעלת פונטציאל חברתי-רוחני שלא יסולא בפז, כמו גם הילינג לנשמות הצמאות שלנו ולתודעה השסועה ממנה אנו סובלים בעידן הנוכחי.

אם כך, מנועים קדימה, תחוו את מפעל החיים הזה בעצמכם! באתר המתעדכן תדיר, תמצאו חלק ניכר מיצירותיו, כמו גם ספר פסיכודלי באנגלית שכתב בדם-לבו והמבוסס על יומניו האישיים (11 פרקים גדושים ומלאי כל טוב – בטכניקות כתיבה מיוחדות המזכירות במעט את ה-Cut Up Method של ויליאם בורוז, אך באופן מקורי לחלוטין), וכן סרטי אנימציה מרהיבי-עוז ומעוררי-הזיות.

מתוך: האמן והפרשן, במחרוזת שירי השדים במדורת אמצע הקיץ של אחרית הימים.